אני רוצה לספר לך משהו אישי,
המסע הזה קרה גם לי
בשנים שאחרי האבחון של יובל, לא חלמתי.
בכל פעם שניסו לדבר איתי על
חלומות
או
מה השאיפות שלי,
תמיד ידעתי לענות מאוד בביטחון
לגבי העתיד של יובל ולאן אני מכוונת אותו ….
אבל …. שאלו עליי בכלל.
זה היה נראה לי מוזר.
להתעסק בעצמי בזמן
שהילד שלי "מוגבל", מטופל.
הצלחתי כל עוד הייתי בתפקיד :
בתפקיד המתכללת של יובל,
בתפקיד מנהלת פרויקטים בהייטק
אבל
בתפקיד של עצמי,
הייתי חסרת בטחון
ובעיקר לא מאמינה.
לא מאמינה שייצא ממני משהו בכלל.
כמו ויתרתי מראש, בשל הטוויסט במסע.
אבל הנשמה שלי לא ויתרה עליי.
על הדרך שלי בעולם.
זה קרה לי
כשהמטפלת שלי אמרה משפט
שתפס אותי חזק:
